מחקרים על אפיתרפיה
הפרסום המדעי הראשון בעניין טיפול באמצעות ארס דבורים הופיע בשנת 1850 בצרפת והתייחס לשיגרון, אך ישנם אזכורים קודמים לשימוש בדבורים בתנ"ך, בקוראן ואפילו בדתות ההינדואיסטיות הקדומות. היפוקרטס, רופא ביוון העתיקה שנהוג לראותו כאחד מאבות הרפואה המודרנית, הגדיר את ארס הדבורים כ"תרופה מסתורית"[1].
רופא ממוצא צ'כי בשם פיליפ טרץ' (Filip Terč; 1844–1917), שחי באימפריה האוסטרו-הונגרית, נחשב כאחד מחלוצי המחקר על אפיתרפיה, ובמיוחד טיפול בארס דבורים. טרץ' פרסם מחקר בשם "דוח על הקשר המיוחד בין עקיצות דבורה וראומטיזם" (Ueber eine merkwürdige Beziehung des Bienenstiches zum Rheumatismus) בשנת 1888[2]. פופולריות הנושא בתקופה מאוחרת יותר מיוחסת לצ'ארלס מראז (Charles Mraz; 1905–1999), דבוראי מוורמונט, ארצות הברית, במהלך שישים השנים האחרונות[3].
מהלך הטיפול
הטיפול באמצעות ארס הדבורים נקרא B.V.T - BEE VENOM THERAPY, והוא אחד ממספר טיפולים במסגרת התחום השלם הנקרא אפיתרפיה. בטיפול BVT מתבצעות עקיצות דבורים מבוקרות כאמצעי לעידוד המערכת החיסונית ולטיפול בבעיות פרקים ובמחלות דלקתיות. טיפולים נוספים כוללים אינהלציות בדבש לפתרון בעיות אסתמה, נרות שעווה החולצים את פקקי הדונג מאוזני ילדים, טיפולים קוסמטיים וטיפולים תזונתיים שונים. ברחבי העולם קיימות מרפאות ובתי חולים המטפלים באפיתרפיה. ראשון האפיתרפיסטים בישראל היה משה אלמליח – ביולוג ומרפא אלטרנטיבי[4].
לפני התחלת הטיפול מבצעים למטופל בדיקת אלרגיה השוללת אפשרות של אלרגיה לעקיצות דבורים. החשיפה לכמות הארס היא הדרגתית כך שהחשיפה לארס הדבורים לא תהיה פתאומית והמערכת החיסונית של המטופל תורגל בטיפול.
עוקץ הדבורה מורכב ממחט תת-עורית, שני שרירים ושק ארס. כשהמחט חודרת מבעד לעור היא נתפסת בבשר ושני השרירים סוחטים באופן אוטומטי את השק. בכל עקיצה מוזרק כ-0.1 מיליליטר של ארס אל הרקמה העקוצה. במהלך הטיפול מונחות הדבורים על נקודות הדיקור המוכרות מהרפואה הסינית לאורך המרידיאנים. במקרים של דלקת מפרקים נעקץ המטופל באזור המודלק עצמו בנוסף לדיקור בנתיבי אנרגיית הצ'י. במהלך כל טיפול מונחות הדבורים על איברים שונים של המטופל, לעיתים אף עשרות דבורים במהלך טיפול אחד.